<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער ששה עשר</h1>
<h2>דף עג.</h2>
השוחט חייב, ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ועוף ובהמה ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות ה"ז תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת, חייב משום חונק. ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב, שעוד אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שפסק, השוחט את הבהמה ומתכוין לצבוע העור מדם השחיטה כדי שיראה שעור בהמה שחוטה היא חייב אף משום צובע. השולה דג מספל של מים או מן הים [כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו] או אפילו אינו יבש ממש אלא שרירין נמשכין ממנו כשנוגע שם באצבעו חייב. והר"ם לא ביאר זה, ולא ירדתי לסוף דעתו. יש מן הגדולים שכתב שאם הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו כשלא מת. ויש מי שאמר שאפילו מת אין בו משום נטילת נשמה, אלא משום עוקר דבר מגידולו, שאין נטילת נשמה אלא בנולד. כן נראה מן ההלכה שחיובו משום עוקר דבר מגידולו. ולפי דעת הר"ם נראה שחייב משום נטילת נשמה. וזה יתבאר ברחבה.
<h2>דף עה:</h2>
המפשיט מן העור כדי לעשות קמיע חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואחד המעבד ואחד המולח, שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלין, לר"ם. אע"פ שאין [עיבוד] באוכלין אסור למלוח הבשר בשבת. כ"כ רבים מגדולי הפוסקים. וכתב הר"ם וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואיזהו מוחק זה המעביר השער או הצמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור.
המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ולמדת רחבו ויחתוך בכונה (הוא שיהיה) [שהיא] מלאכה. אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק ה"ז פטור. הקומט את הכנף ה"ז תולדת מחתך וחייב. וכן המגרר ראשי כלונסות של ארז חדש חייב משום מחתך, לשון רבינו משה.
<h2>דף קז:</h2>
רמשים שהם פרים מזכר ונקבה או נהוים מן העפר כמו הפרעושים, ההורג אותם כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהויתם מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהם כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקיטנית ההורגן פטור. המפלה כליו בשבת מולל את הכנים וזורק. ומותר להרוג את הכנים בשבת, מפני שהן מן הזיעה, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב, שמותר להרוג פרעושים, מפני שהן כמזיקין הרצין אחריו שמותר להרגן כמו שיתבאר. וזה אינו נראה, שהרי אין בהזיקן סכנה. ויש מי שכתב, שהפרעוש שאמרו עליו שההורגו חייב, הוא מין אחד מן הפרים ורבים, אבל מה שאנו קוראים אותו פרעוש הוא המאכולת, שמותר להרוג בשבת, ונותנין טעם לדבריהם. ואם מה שאנו קוראים פרעוש הוא הפרעוש שחייבין עליו, איך התירו להפלות כלים בשבת. ולמה לא אסרו שמא יבוא להרוג פרעוש שאסור מן התורה. ויש מי שכתב, שהפרעוש הוא ודאי אותו שאנו קורין פרעוש. ולא גזרו בהפלת כלים שמא יהרוג הפרעוש, מפני שהפרעוש אינו מצוי הוא, שנשמט ברוב.
השוחט חייב, ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ועוף ובהמה ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות ה"ז תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת, חייב משום חונק. ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב, שעוד אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שפסק, השוחט את הבהמה ומתכוין לצבוע העור מדם השחיטה כדי שיראה שעור בהמה שחוטה היא חייב אף משום צובע. השולה דג מספל של מים או מן הים [כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו] או אפילו אינו יבש ממש אלא שרירין נמשכין ממנו כשנוגע שם באצבעו חייב. והר"ם לא ביאר זה, ולא ירדתי לסוף דעתו. יש מן הגדולים שכתב שאם הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו כשלא מת. ויש מי שאמר שאפילו מת אין בו משום נטילת נשמה, אלא משום עוקר דבר מגידולו, שאין נטילת נשמה אלא בנולד. כן נראה מן ההלכה שחיובו משום עוקר דבר מגידולו. ולפי דעת הר"ם נראה שחייב משום נטילת נשמה. וזה יתבאר ברחבה.
<h2>דף קכא:</h2>
חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, כגון זבוב שבמצרים וצרעה שבננוה ועקרב שבהדיב ונחש שבא"י וכלב שוטה בכ"מ מותר להרגן בשבת כשיראו. ושאר כל המזיקין, אם היו [רצין אחריו מותר להרגן. ואם היו] יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להרגן, ואם דרסן לפי תומו בשעת הילוכו מותר. לשון רבינו משה. והראב"ד והרב בעל המאור פסקו, שאותם חמשה שכתב הר"ם נהרגין בשבת ברצין אחריו, אבל שאר המזיקין אינן נהרגין אפילו רצין אחריו אלא דורסן לפי תומו. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קמא:</h2>
המרכך עור בשמן כדרך שהעבדנים עושים ה"ז מעבד וחייב. לפיכך לא יסוך אדם רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל החדשים, אבל סך הוא את רגלו שמן ולובש את מנעלו או סנדלו אע"פ שהם חדשים, וסך כל גופו שמן ומתעגל ע"ג הטבלא החדשה. בד"א כשהיה השמן מועט כדי שיצחצח העור בלבד. אבל אם היה בבשרו שמן הרבה כדי שירכך העור אסור, מפני שהוא כמעבד. והכל בחדשים, אבל בישנים מותר, לשון רבינו משה. בתלמוד שלנו לא נתבאר חדשים. ורבים מגדולי הפוסקים אסרו אפילו בישנים כפי הנראה מן התלמוד שלנו בסתם. הממרח רטיה בשבת חייב משום מוחק את העור, לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בזה שמא ימרח, ואפילו בשומן אין סותמין את הנקב גזרה משום שעוה, לשון רבינו משה.
